מלחמה ושלום - וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית. חלק א'

השם שלו כבר לא מצלצל מוכר לרוב האנשים בימינו. אולי רק כאלה שזוכרים אותו במעומעם מהבגרות. אבל וילסון, הנשיא ה-28 של ארצות הברית, היה אחד האנשים המשפיעים בעולם, ואחד המנהיגים שהתבוננות בהם יכולה להראות לנו באופן ברור ומרתק את המורכבות והסתירות שבבני האדם.

זה החלק הראשון בסיפור על אחד המנהיגים המשפיעים ומעוררי המחלוקת בהיסטוריה. גם שלנו.

תומס וודרו וילסון נולד נולד בוירג'יניה בסוף דצמבר 1856, לג'וזף ראגלס וילסון וג'סי ג'נט לבית וודרו. אביו היה הכומר הראשון של הכנסיה הפרסביטריאנית בארצות הברית - זרם של הכנסיה הפרוטנטנסטית. היו לו שתי אחיות גדולות כשנולד, ואח נוסף הצטרף אחר כך. בעודו תינוק, המשפחה עברה לג'ורג'יה.

עוד לפני שנולד, אביו הוציא מגזין נגד העבדות, ותמך במיסים על סחורות שמהווים התערבות של הממשלה במשק - דברים שבדרום התנגדו להם. אבל ברגע שהגיעו לדרום השמרן, המשפחה אימצה אותו בצורה מוחלטת. ככל שעברו השנים, כך גדלה הכנסיה של אביו. אפשר להבין שוילסון הצעיר גדל בבית דתי מאד, וגם מיוחס מאד. אבל טומי - כך קראו לו בצעירותו - היה ילד של אמא, וכשבגר תיאר איך תמיד נצמד לשרוכי הסינר שלה. חוץ מהקשר הקרוב עם האמא, הוא היה מבלה עם חברים ובני דודים. טומי למד בבית, בעיקר מאביו: דת, היסטוריה וספרות בריטית. הוא אהב לבלות איתו זמן ונהנה בחברתו, והאב היה מעורב בחייו והקדיש לו זמן רב. כשבגר, קרא לו וודרו "המורה הכי טוב שהיה לי". היחסים עם אביו היו שמחים וחמים, וג'וזף החל כל מכתב לבנו ב"בני היקר". הוריו לימדו אותו ביטחון עצמי, נימוסים וכבוד, התבטאות בציבור, ועוד הרבה. אחת האחייניות של וילסון אמרה כפי הנראה, שהאדם היחיד שג'וזף אהב היה בן דודה וודרו. ההורים מעולם לא דחפו אותו לחיי הכנסיה, ותמכו בו בדרכו. החינוך היה דתי, אך גם אינטלקטואלי וליברלי, וכל אלה היו חלק חשוב ממנו ומערכיו. בת דודתו זוכרת שכילד, טומי הראה לה תמונה של ראש ממשלת בריטניה ואמר לה שכשיגדל הוא יהיה מדינאי, ממש כמו הגיבור שלו.

את הזיכרון הראשון שלו הוא תיאר כך: השנה 1860, וטומי עוד לא בן 4. "שמעתי מישהו עובר ואומר שמר לינקולן נבחר ושתהיה מלחמה. קלטתי את הטון האינטנסיבי והנרגש של הקול שלו, ואני זוכר שרצתי פנימה לשאול את אבי מה הכוונה".

עד מהרה, הוא הבין למה הכוונה. הוא היה בן שמונה ב-1865, כשמלחמת האזרחים האמריקאית פרצה. הוא זכר את חיילי הדרום הפצועים שאמו טיפלה בהם בבית, ואת חיילי הצפון שנכנסו וצעדו ברחובותיהם. הוא זכר את העוני וההרס בעירו, אוגוסטה. המשפחה המשיכה לעבור בין ערים ומדינות בדרום: דרום קרוליינה, צפון קרוליינה. הדרום היו מחזיקי עבדים, תומכי העבדות, והצפון התנגד לכך. הכנסיה חכרה עבדים, במקום לקנות אותם, וטומי הצעיר גדל בסביבת עבדים, ובהמשך משרתים, שחורים. כשהמשפחה עברה לקולומביה, דרום קרוליינה, השחורים היוו רוב מתושבי העיר, והיו בשירות הציבורי, בקונגרס, בכל מקום. ועדיין, הם היו שקופים בעיניו. הוא אמר אחר כך, "אני דרומי, אך לא מרגיש בנוח עם אנשים צבעוניים, או הם איתי. למה זה? כי אכפת לי מהם מאד". המשפחה שלו לא היתה דרומית שורשית, וגם לא היה לו המבטא הדרומי המוכר - הוא כנראה נפטר ממנו בגיל הנעורים, לימד את עצמו לדבר במבטא שנחשב למעודן יותר. ובכל זאת, כשבגר, אמר טומי:

"המקום היחיד בעולם שבו לא צריך להסביר לי כלום הוא הדרום".

בגיל 16 עזב את הבית והלך ללמוד בקולג' בצפון קרוליינה. הוא התחיל לקרוא בגיל מאוחר, 10 או אולי אפילו 12. הקושי בקריאה נמשך לאורך כל חייו, בנעוריו כתב ביומנו: "לפעמים הייתי רוצה לקרוא מהר יותר, אבל אני לא יודע אם זה יהיה יתרון". כשהיה בשנות השלושים שלו אמר לאחיו, שהוא תוהה אם הוא הקורא האיטי ביותר בעולם. הוריו נהגו לקרוא לו, ולא ידעו איך לעזור לו. הם קנו לו משקפיים, אבל זו לא היתה הבעיה. כיום, רבים טוענים שהיתה לו דיסלקציה, והשערה נוספת אומרת שאולי הוא סבל משבץ קל כילד, שהשאיר אצלו את הלקות הזו. אבל זה לא הפריע לו לחוות ילדות רגילה ומאושרת. ובהמשך, אפשר לראות שהקושי הזה לא היווה עבורו מכשול בדרך להצלחה. הוא התמודד באמצעות זיכרון ושיטות קצרנות, ורכש מכונת כתיבה שסייעה לו לכתוב. כשכתב ספרים, ניסח פסקאות שלמות בראש לפני שהעלה אותן על הכתב. שגיאות הכתיב נשארו כל חייו.

וודרו וילסון הצעיר, סביבות 1875

צילום: Pach Bros

בשנת 1873 החל וילסון ללמוד באניברסטית דיוידסון בצפון קרוליינה. הוא לא למד את רוב המקצועות לפני שהלך ללמוד באוניברסיטה, ובכל זאת הצליח שם. אבל הוא דאג לאביו שהוכרח להתפטר מעבודתו, והתגעגע הביתה. כל זה השפיע על הבריאות שלו, והוא פרש אחרי שנה. שנה אחר כך, וילסון נרשם לקולג' של ניו ג'רזי, אותו סיים בהצלחה. היום, הקולג' הזה נקרא אוניברסיטת פרינסטון.

וילסון הצעיר נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת וירג'יניה, אבל היה אומלל ומשועמם שם. הוא חזר לבית הוריו בצפון קרוליינה, שם סיים את לימודיו בעצמו. הוא עבר את מבחני הלשכה ועבד כעורך דין, למשך פחות משנה. בתחילת שנות העשרים שלו, הוא החל לכנות את עצמו וודרו. די מהר הוא חזר ללימודים, הפעם באוניברסיטת ג'ון הופקינס בבולטימור, למד היסטוריה (הוא משלנו!) ומדע המדינה, וקיבל דוקטורט בשנת 1886, בגיל 29. אחד מחבריו מאותה תקופה זכר שוילסון התווכח לילה אחד על מלחמת האזרחים, ולקח את הצד של הדרום, באמונה רבה. הוא הזדהה עם הצד המנוצח והמנושל. כבר בלימודי התואר הראשון, וילסון צלח בקלות את הקורסים, והשקיע זמן בלמידה עצמאית, כתב מאמרים לבד. הוא גם השתתף במועדון הדיבייט, היה נשיא מועדון הבייסבול, ערך עתון סטודנטיאלי, ושיחק בהצגות. את המקהלה והדיבייט המשיך גם בלימודי הדוקטורט, שעסקו במבנה השלטון בארצות הברית.

תוך כדי הדוקטורט, פגש צעירה בשם אלן לואיז אקסון, גם היא בת של כומר פרסביטריאני. הם נפגשו בג'ורג'יה, כשנסע לבקר את בן דודו. וודרו אהב את עיניה הצוחקות והנפלאות, כפי שתיאר אותן. הם התארסו תוך חמישה חודשים, ונישאו ב-1885, על ידי אביו, וסבה, שהיה גם הוא כומר באותה הכנסיה. הם הביאו לעולם שלוש בנות. שניהם אינטלקטואלים, אלן אהבה אמנות, מוזיקה וספרות, היתה בעלת מודעות חברתית, והשפיעה על בעלה כשהיתה הגברת הראשונה.

הדרך של וודרו לקריירה אקדמית מזהירה היתה סלולה. הוא לימד כלכלה פוליטית בפנסילבניה, שם קיבל גם משרת פרופסור וקביעות. שנתיים לאחר מכן, חזר לפרינסטון, הפעם כפרופסור למשפטים וכלכלה פוליטית, והיה למרצה פופולריבמשך 12 שנים. קשיי הקריאה והכתיבה לא מנעו ממנו לפרסם עשרה ספרים היסטוריים, כולל ביוגרפיה של ג'ורג' וושינגטון והיסטוריה של ארצות הברית. בשנת 1902, בגיל 45, התמנה לנשיא האוניברסיטה. הוא היה נשיא האוניברסיטה הראשון שלא היה כומר בהכשרתו. לא בטוח שהם ציפו למהפכה שהוא עשה שם. וילסון העביר את הלימוד לשיטה של קבוצות קטנות במקום הרצאה באולם גדול, כפי שעשו באוקספורד הבריטית. הוא ארגן מחדש את המחלקות ואת תכנית הלימודים. ב-1906 הסתכסך עם חלק מהצוות, בין השאר כי רצה לבטל את חדרי האוכל והמגורים המופרדים לפי קבוצות חברתיות, לטובת ארוחות ומגורים משותפים. סוף הכהונה היה רווי במאבקים, שהיו לא נעימים אבל מצד שני סייעו לתדמיתו הציבורית כמנהיג בעל חזון וריאליסט.

כשהמפלגה הדמוקרטית הציעה לו לרוץ למשרת מושל ניו ג'רזי ב-1910, וילסון הסכים מיד. התדמית האמינה שלו היתה נחוצה למפלגה בתקופה הזו. בתקופה ההיא, האידיאולוגיות של שתי המפלגות הגדולות היו הפוכות מהיום: הדמוקרטית היתה השמרנית והמזוהה עם הדרום, והרפובליקנית היתה הליברלית. חלק מממנהיגי המפלגה תמכו במועמדות שלו, כי חשבו שהוא יהיה נציג תמים ונוח להשפעה. אך ברגע שנבחר, בקלות יחסית, הכריז מיד שהוא עצמאי מהשפעתם של בכירי המפלגה. כמושל ניו ג'רזי, מיד הכריז מלחמה על קבלני קולות. הוא הצליח להעביר חקיקה שנלחמת בשחיתות בבחירות, וקבע פריימריז לכל התפקידים. הוא קבע פיצויים לעובדים שנפגעו במהלך עבודתם ומשפחותיהם. לראשונה בניו ג'רזי, וילסון קבע מסיבות עיתונאים יומיות בזמן תהליכי חקיקה. עד 1911, וילסון בן ה-54 הפך למנהיג בולט, שצד את עיניהם של המנהיגים הארציים.

בשנת 1912, לאחר תקופה קצרה כמושל, כבר נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. המועמדות הזו לא באה לו בקלות. בתחרות מול יושב ראש בית הנבחרים צ'אמפ קלארק, הגיע תמיד למקום השני. אבל גם קלארק לא הצליח להשיג מספיק קולות. אך כשקלארק קיבל תמיכה מגוף מושחת של המפלגה, האיש החזק במפלגה החל לתמוך בוילסון. קראו לו וויליאם ג'נינגס בריאן, וכשוילסון זכה, הוא מינה אותו לראש הסגל שלו. בסיבוב ה-46, וילסון ניצח. שלושה מועמדים היו בבחירות לנשיאות של 1912: וילסון, וויליאם טאפט, והנשיא תאודור רוזוולט. וילסון היה הנשיא הראשון שהשתמש בסרטון כחלק מהתעמולה שלו - טכנולוגיה חדשה לגמרי אז. המזל המשיך לשחק לו: קולות השמרנים נחלקו בין שני המועמדים האחרים, וכך זכה וילסון בקלות, עם מספר רב של אלקטורים, למרות שקיבל רק 42% מהקולות. הוא גם היה הנשיא הראשון בעל תואר דוקטור, הנשיא הראשון מהדרום מאז 1848, והיה הנשיא הדמוקרטי הראשון שנבחר לשתי כהונות מאז 1828. והוא גם היה הנשיא האחרון שקולו מעולם לא שודר בשום מדיה: רדיו, טלוויזיה, או אינטרנט.

חפצים משני הקמפיינים וההשבעות של וילסון לנשיא

כשנבחר לכהונתו הראשונה, וילסון הוזמן לאין ספור אירועים וחגיגות בכל רחבי המדינה, ודחה את כולם. פרט לאחד - בסטונטון, וירג'יניה, עיר הולדתו. שם הוא חגג את יום הולדתו ה-56. כל העיר התקשטה, נערך מצעד, והוא נאם בשני אירועים לכבודו. אבל הרגע שהכי ריגש אותו היה כשישן במיטת ילדותו, בחדר ילדותו, בבית ילדותו.

וילסון הקים את הבנק הפדרלי של ארצות הברית, הפדרל ריזרב, שקיים עד היום ומפקח על הכלכלה האמריקאית. הוא היה הנשיא שהציג את מס ההכנסה לארצות הברית (כן כן). הוא הוריד מס על יבוא, והקים מנגנוני פיקוח נגד שחיתות. העביר חוק נגד מונופולים, חוק של סיוע לחקלאים, וחוק של הגבלת יום העבודה ל-8 שעות. כלומר, מדיניות של התערבות ממשלתית בכלכלה, לטובת העובדים - דברים לא מובנים מאליהם בערכים האמריקאים.

והוא גם היה הנשיא האחרון שנבחר על ידי גברים בלבד. אי אפשר להגיד שזכות הצבעה לנשים היתה בראש מעייניו כשנבחר. זו היתה תקופת השיא של המאבק, שהחל רשמית כבר ב-1848, לפני שוילסון עצמו נולד. בשנת 1917, בכהונתו השניה, התאספו פעילות למען זכות הצבעה מחוץ לבית הלבן ודרשו את תמיכתו. עד מהרה המאבק הפך לתקיף, ומפגינות רבות נעצרו. הן פתחו בשביתת רעב, והרשויות הזינו אותן בכפיה, מה שנחשב לעינוי - פרקטיקה ידועה כלפי הפעילות. וילסון לא יצא אליהן כשהגיעו, אך כששמע על ההזנה בכפיה, הזדעזע. בינואר 1918 הודיע רשמית על תמיכתו בזכות ההצבעה לנשים. מאז, יחד עם בתו ג'סי, פעל למען המטרה הזו, דיבר וכתב לחברי קונגרס, עד שהצליח להשיג רוב. באוגוסט 1920, התיקון ה-19 לחוקה שמעניק זכות הצבעה לנשים, אושר בקונגרס ברוב של שני שליש.

רצה הגורל, ומלחמת העולם הראשונה פרצה על אדמת אירופה ב-1914. הילד שגדל בתוך מלחמת האזרחים, לא רצה להכניס את המדינה שלו למלחמה. אפשר לראות את תשומת הלב הרבה שהקדיש לעניינים אמריקאים פנימיים. במדיניות חוץ הוא השקיע הרבה פחות, וארצות הברית בכלל בתקופה הזו לא נהגה להתערב בענייני חוץ. וילסון הכריז על נייטרליות. הוא לא ראה את ארצות הברית כלוחמת לטובת אחד הצדדים, אלא כמתווכת בהשכנת שלום. כמו שידוע לכל, הנייטרליות הזו לא נמשכה הרבה.

מה גרם לוילסון לשנות את דעתו ב-1917 ולהצטרף למלחמה? מה הוא עשה אחריה? ולמה היו מחאות נגד הנצחתו באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, ממש לא מזמן?

כל זאת (ועוד!) בחלק ב'