האישה שאף פעם לא התייאשה - סוזן ב. אנתוני
איך אפשר להילחם יותר מחמישים שנה על משהו שמגיע לך ולא לקבל אותו? איך אפשר למות בשיבה טובה אחרי שנאבקת חיים שלמים עבור זכות בסיסית שמגיעה לך, בלי לקבל אותה? מאבק לשוויון זכויות דורש הרבה נחישות, יכולת עמידה בקשיים וכוח רצון. צריך לצפות שהמאבק יקח זמן וידרוש אורך רוח. אבל מה עושים כשהמאבק לוקח שנים, עשרות שנים, יותר מתקופת החיים של הנאבקים?
זה היה הסיפור של סוזן ב. אנתוני, אחת מהפנים הבולטות של המאבק למען זכות הצבעה לנשים בארצות הברית. זה היה אחד ממאבקי השוויון החשובים ביותר בהיסטוריה, כזה שמשפיע עלינו עד היום. מאבק שנמשך יותר מ-70 שנה, כדי לקבל זכות בסיסית אחת. מאבק שכל המאבקים הנוכחיים עומדים ומתבססים עליו.
ובכל זאת, ברגע אחד, אחרי יותר מעשרים שנות מאבק, היא הצביעה. הצביעה וחשבה שהמאבק שלה הצליח, רק כדי לגלות את כל הכוחות שממשיכים לפעול נגדה ולהכשיל אותה. וכאן אולי טמון הסוד שלה - היא הצליחה לקחת את הרגע הקשה והמאכזב הזה, ולהפוך אותו לרגע המכונן בחייה.
סוזן ב. אנתוני נולדה בשנת 1820 במסצ'וסטס, וגדלה ברוצ'סטר, ניו יורק. בעולם שאליו היא נולדה, נשים נחשבו לרכוש של גברים - האבא או הבעל; לא יכלו להיות בעלות רכוש; היו חסרות גישה להשכלה. הן לא נחשבו לאזרחיות שוות של ארצות הברית. אנתוני, שבמשפחתה היתה מסורת של פעילות חברתית ואמונה דתית, הצטרפה לתנועה נגד שתיית אלכוהול. כחלק מפעילותה, היא רצתה גם לנאום באסיפות של התנועה. אך מהר מאד גילתה, שהיא לא יכולה לעשות זאת, כי היא אישה. אנתוני ניסתה להילחם בהחלטה הזו, ללא הצלחה. וכך, מי שלא נתן לה לנאום, קיבל את אחת הנואמות המוכשרות ביותר בהיסטוריה.
בשנת 1852, כשהיא בת 32, שבעה מאפלייה שחייתה במשך שנים, אנתוני השתתפה לראשונה בארגון הכינוס של התנועה לזכויות האישה. היא לא הקימה אותה, הכינוס הראשון היה כבר בשנת 1848. אבל כשהגיעה, היא פגשה שם את אליזבת קיידי סטנטון, המבוגרת ממנה בחמש שנים, שהיתה ממובילות התנועה מראשיתה. הן הפכו לחברות טובות ולשותפות לדרך, שתי המנהיגות של התנועה הסופרג'יסטית - שדרשה זכות הצבעה לנשים.
אנתוני הקדישה את חייה למאבק. היא מעולם לא נישאה, לא ילדה ילדים, גם לא גרה בבית משלה, אלא התארחה אצל אחרים ובבתי מלון. היא תרה את הארץ, אירגנה אסיפות, נאמה, הוציאה לאור עתון, החתימה עצומות. כל כספה הוקדש למטרה הזו. כעבור מספר שנים הקימו אנתוני וסטנטון ארגון משלהן, למען זכויות נשים, לאחר שחשבו שמאבקן לא מקבל מספיק מקום בתנועה הקיימת, שבה היו גם גברים. לאט לאט המטרה החלה לתפוס תאוצה, מדינות שונות העניקו זכות הצבעה. המאבק החל לסדוק את תקרת הזכוכית, שעליה ישבו בנחת הגברים האמריקאים.
ואז, בשנת 1872, אחרי 21 שנות מאבק, הגיעה ההזדמנות שלה. אנתוני, שהלכה תמיד עם החוק ולפי החוק, וכל חייה הוקדשו לניסיון לשנות את החוק, ראתה שהחוק מאפשר לה להצביע. היה זה הרגע שחיכתה לו מאז תחילת המאבק שלה, אולי כל חייה.
היא התבססה על התיקון שהתקבל לחוקה האמריקאית, בעקבות המאבק למען זכויות השחורים. וכך הוא אמר:
"כל האנשים שנולדו והתאזרחו בארצות הברית… הם אזרחי ארצות הברית".
ועל פי אנתוני, כאזרחים, הם זכאים לזכויות אזרח. וזה כולל, כמובן, גם את הזכות להצביע. היות האזרח אישה לא אמור למנוע את הזכות הזו. מה יותר הגיוני מזה?
אנתוני, מלווה באחיותיה ובנשים נוספות, נכנסה למשרד הרישום להצבעה בבחירות בעירה, רוצ'סטר. מה שנראה לה הגיוני לפי החוק, היה זר ומוזר לגברים שישבו במשרד ולא ראו מעולם נשים נכנסות אליו. התגובה המיידית שלהם היתה סירוב.
אנתוני ציינה בפני שלושת הגברים את התיקון לחוקה ואת הסעיף בחוקת ניו יורק, שלא מתייחס למגדר. הם לא התרשמו במיוחד. לאנתוני לא היתה סבלנות לזה. החוק והצדק היו לצידה, והיא לא התכוונה לשתוק. אם לא תרשמו אותנו להצבעה, היא אמרה, אני אתבע אתכם באופן אישי ואדרוש מכם פיצויים [...] ויש לי סכום בלתי מוגבל של כסף לתביעה. זה כבר נשמע יותר רציני, והם הלכו להתייעץ עם המפקח, שלא היה טיפש. הוא אמר, שעדיף להם לרשום אותן לבחירות, וכך העבירה לא תהיה עליהם, אלא על הנשים. אף אחד לא ידע מה באמת נכון לעשות. סך הכל 14 נשים נרשמו להצביע באותו היום.
היא הצליחה. היא הולכת להצביע בבחירות, לראשונה בגיל 52, רשמית, על פי החוק.
הסיפור הגיע לתקשורת, שיצאה מדעתה. עתון מקומי אחד קרא לעצור את הגברים שרשמו אותן, ועתון אחר טען כי "אזרחות לא כוללת את הזכות להצביע יותר משהיא כוללת את הזכות לטוס לירח", וקרא להעמיד את הנשים למשפט אם אכן יצביעו.
ביום הבחירות, הגיעו הנשים להצביע, רשומות כחוק. הגברים בועדת הקלפי שוב נדרשו לקבל החלטה. הם ידעו שיוכלו לעמוד לדין בעצמם, אם יאפשרו לנשים להצביע והדבר נוגד את החוק. על פי אנתוני, הם יעמדו לדין אם לא יאפשרו להן להצביע, כיוון שהחוק הוא לצידן. הם החליטו לאפשר לנשים להצביע, ברוב של שניים מול אחד. מה שלא יעשו, הם עלולים להיות חשופים לתביעה מצד כלשהו.
"ובכן, הלכתי ועשיתי את זה!! הצבעתי בהצלחה לרפובליקנים היום בשבע בבוקר", כתבה לחברתה אליזבת קיידי סטנטון.
ואז פירטה ותכננה את המשך המאבק. היא כבר ידעה שיאבקו בה על ההצבעה הזו, שלמרות שהיא צודקת, לא יתנו לה את זה כל כך מהר. אך אפשר לראות גם סימני קריאה של אישה שעד עכשיו הסתכלה רק מבחוץ, וסוף כל סוף הצליחה להיכנס פנימה, להצביע, להיות חלק. לרגע מתוק אחד בחיים, להיות שווה.
סוזן ב. אנתוני על שער מגזין לייף, יולי 1876
בימים שאחרי ההצבעה, אנתוני ישבה עם עורך דין והכינה תביעות עתידיות של נשים שלא הורשו להצביע. הפתק שלה היה עודו בקלפי. כשבוע לאחר הבחירות, יצרן מלח מרוצ'סטר הגיש תלונה נגד ההצבעה. כשבועיים לאחר שהצביעה, נעצרה אנתוני. השוטרים הגיעו לביתה, ישבו והסבירו לה את המצב, אך היא התעקשה להיעצר כפי שעוצרים גברים, ולהיאזק. כשהגיעה לתא המעצר, פגשה שם לא רק את הנשים הנוספות שהצביעו, אלא גם את הגברים מוועדת הקלפי. "זה היה אותו תא שבו בימים עברו נעצרו עבדים לפני שהוחזרו לבעליהם", אמרה אנתוני על התא הזה, כשתיארה את הסיטואציה. מכל הנשים, רק אנתוני עמדה לבסוף למשפט.
"מעולם לא חלמתי שקצינים אמריקאים יעמידו אותי למשפט על הצבעה - חשבתי רק שאם יסרבו לי אתבע את המפקחים - אבל הדוד סם [כינוי לארצות הברית] מטיל את זעמו על כזו הפרה קדושה של חוקיו!!"
מתוך כל המאבק, המוכנות, ההכנה מראש והטיעונים המדויקים; חיים שלמים של הקרבה למען השוויון וזכות בסיסית אחת; אנתוני, שמאבקים לא היו זרים לה, פשוט נעלבה.
במאי 1873 עמדה אנתוני למשפט על כך שהצביעה עבור חבר קונגרס "בידיעה, באופן שגוי ובאופן בלתי חוקי, מבלי שתהיה לה הזכות החוקית להצביע… סוזן ב. אנתוני האמורה היא אדם ממין נקבה".
וכאן היה המפנה. אנתוני, שהבינה את המצב, לא נתנה לתקשורת לשלוט בסיפור, היא הלכה והשתמשה ביחסי הציבור שצברה כדי להפיץ את המסר שלה. עד לתחילת המשפט, היא עברה מעיר לעיר ונאמה:
"האם זה פשע עבור אזרח/ית ארצות הברית להצביע?"
אנתוני ועורך הדין שלה באמת לא האמינו שישפטו אותה, ובטח שלא ירשיעו אותה. הרי הם פעלו לפי פרשנות הגיונית לגמרי של החוק. אבל בניו יורק טיימס כתבו, שהפרשנות הזו לא יכולה לזכות במשפט, כיוון שהתיקון נחקק עבור סיבות אחרות לגמרי. לא כדי שנשים יצביעו.
לא כל יום יוצא לאדם להיות חלק משמעותי מאירוע היסטורי, וזו ההזדמנות שנפלה בחיקו של האנט, השופט במשפט של אנתוני. גם הוא היה צריך להחליט עכשיו באיזה צד של ההיסטוריה הוא רוצה להיות. השופט דילג על הליך משפטי מסודר, ולא נתן למושבעים, שהיו יכולים לזכות את אנתוני, להכריע. הוא פסק בפשטות שגם אם היא האמינה שהיא פועלת לפי החוק, לנשים אין זכות להצביע, ולכן היא אשמה. אנתוני זעמה.
ואז, ביום השלישי, לפני קבלת גזר הדין, שאל השופט האנט את אנתוני אם היא תרצה לומר משהו. כמובן שהיא רצתה.
"כן, כבודו, יש לי דברים רבים לומר; כי בפסק הדין של אשמה שפסקת, רמסת תחת רגלך כל חוק בסיסי של ממשלתנו. הזכויות הטבעיות שלי, זכויות האזרח שלי, הזכויות הפוליטיות שלי, הזכויות המשפטיות שלי, כולן יחד זוכות להתעלמות. נשדדתי מזכות היסוד של האזרחות, ואני מורדת בדרגה מאזרחית לנתינה; ולא רק אני אישית, אבל על ידי פסיקת כבודו, על כל בנות המין שלי נגזר להיות נתינות, תחת צורת הממשלה לכאורה הזו".
השופט קרא לה להפסיק, אבל היא כבר לא עצרה. היא המשיכה ואמרה כיצד בית המשפט שלל את זכויותיה הבסיסיות, נוקבת בשמו, בממשלה, התובע המחוזי, כל מי שמעורב במשפט, כולם גברים, גם המושבעים כולם גברים, ואפילו עורך הדין שלה היה צריך לקחת עליה סמכות משפטית.
“כן כבודו, אבל על פי החוק שנכתב על ידי גברים, התפרש על ידי גברים ויצא לפועל על ידי גברים, לטובת גברים, ונגד נשים, כבודו גזר גזר דין של אשמה נגד אזרחית ארצות הברית, רק מפני שהוציאה לפועל את הזכות האזרחית להצביע, רק מפני שאותה אזרחית היא אישה ולא גבר".
אני מזהיר אותך, אמר השופט, ואנתוני לא עצרה.
וכמו שהייתם עוזרים לעבד נמלט ומגישים לו כוס מים ולחם, גם אם זה היה בניגוד לחוק, כך הנשים עכשיו, מחפשות את החירות שלהן. וכמו שהעבדים לקחו את החופש שלהם, כך גם אני, אמרה אנתוני, מתכוונת לקחת את החופש שלי בכל הזדמנות שתהיה לי. היא דיברה על החוקה ותיקוניה, שמבטיחים חופש וחירות לאמריקאים, אך היא לא זוכה להם.
סוף כל סוף היא ישבה, וקיבלה קנס של מאה דולר והוצאות משפט.
יש לי חוב בגלל שאת כל הוני הוצאתי על פעילות למען זכויות הנשים, היא אמרה. אני מתכוונת לשלם כל פני מהחוב הזה, אבל את הקנס בגלל הטענה הלא צודקת הזו, אני לא מוכנה לשלם. וכדי למנוע ערעור לבית המשפט העליון, האנט אמר שהיא לא תישאר עצורה, גם אם הקנס לא ישולם. הוא לא רצה לתת עוד כוח למאבק שלה. כעבור שנתיים, בית המשפט העליון עצר את האפשרות עבור נשים לנסות לקבל זכות הצבעה דרך מערכת המשפט.
אנתוני המשיכה להשתמש במשפט שלה, אותו רגע מתוק וקצר שבו קיבלה הזדמנות לקחת חלק בהליך האזרחי הדמוקרטי, כדי לקדם את המטרה. האש שלה לא כבתה, והמכשולים לא הרתיעו אותה. להיפך, היא לא הורידה את הרמה וחשבה על דרכים חדשות להשיג לעצמה את הזכויות שלה. המאבק שלה זכה להד, ולאט לאט ליותר ויותר תמיכה ציבורית. את יום ההולדת השמונים שלה היא חגגה עם הזמנת הנשיא מקינלי לבית הלבן.
אחד העיתונים בניו יורק אמר, שאין ספק שאנתוני היא המנצחת במשפט. גם ההרשעה והקנס לא יכולים לשנות את העובדה שנשים הצביעו, והעולם המשיך להסתובב.
אבל אולי היתה זו סוזן ב. אנתוני, שלא הסתכלה מעולם לצדדים ולאחור, שהתחילה לסובב את העולם.
הרגע הזה שבו הצביעה ב-1872, נשאר רגע ההצבעה היחיד שלה. היא המשיכה את פעילותה עד פטירתה בגיל 86. נשים בארצות הברית קיבלו את זכות ההצבעה רק 14 שנים מאוחר יותר. ובמאבקה השאירה למיליארדי נשים בכל העולם את היכולת לבחור, להיבחר, ללמוד, להתגרש, להיות בעלות רכוש. להיות בנות אדם על פי החוק.
רק בשנת 2016 רצה לראשונה אישה לנשיאות. אז, החלה מסורת. ביום הבחירות, הנשים שנולדו יותר ממאה שנה אחרי אנתוני, הלכו להצביע. הן קיבלו את הזכות הזו מלידתן. ביום הבחירות, הן הלכו לקיברה, ועמדו בתור, רק כדי להדביק עליו מדבקה עם כיתוב אחד:
"הצבעתי".
צילום וזכויות: DanielPenfield, CC BY-SA 4.0